פרס ספיר

שום גמדים לא יבואו

שום גמדים לא יבואו

זוכה פרס ראשי
  • שם מחבר: שרה שילה
  • שם הוצאה: עם עובד
  • שנה: 2007
  • סכום מענק: 150,000

דודי כבעל בעיה פיזיולוגית מולדת - גביו קצרים מדי לגופו. זוהי כנראה הסיבה שאיציק מותח את הגבול שבין השובבות לבין חוסר האכפתיות מעצמו. ​

​דודי מנגד מרגיש צורך לחפות עליו ולהגן עליו. דרך עיניו של דודי אנו מקבלים גם את התמונה המבנית של הבית ושל המשפחה. הבית למעשה מורכב משתי דירות שחוברו יחד, כאשר איציק מחליט להקים את חדרו במטבח של הדירה הישנה כדיי לגדל שם בז שמצא ואילו סימונה וקובי דדון (האח הבכור) ישנים באותו החדר כדיי להציג בפני התאומים שנולדו לאחר מות האב משפחה נורמאלית ומתפקדת. 
 
המונולוג הבא הוא של האח הבכור- קובי דדון. דרכו אנו למדים על המצוקה הקשה שהוא נמצא בה, כנער צעיר המגלם למעשה את אב המשפחה בפני אחיו הקטנים ואת רצונו לקחת את משפחתו ולעזוב את העיירה למרכז הארץ. קובי עובד במפעל בעיירה בו יש תככים ובעיות וההיררכיה קבועה מראש, אין לו אפשרות להתקדם בעיירה. הוא נמצא במצוקה רגשית רבה מאוד המגיעה לידי התפוצצות בסוף המונולוג שלו. 
 
המונולוג האחרון ברומן הוא המונולוג של האחות -אתי דדון. מונולוג זה שונה בשפת דיבורו ובדרך הצגתו. אתי דדון לא מדברת כמו משהי הנמצאת בעיירה, היא עזבה ברוחה את העיירה והיא נמצאת בה רק בגופה. לאורך כל המונולוג היא מתחבטת בין רצונה לספר לתאומים- אושרי וחיים- את האמת לבין רצונה לשמור על המבנה הרגיש של משפחתה. רגישותה מתבטאת ברומן באופן שבו היא מטפלת באחייה הקטנים ובעצם משמשת כאם. 
 
הרומן מהווה המשך לזרם חדש ישן בסיפורת העברית. זרם שאינו מתבייש ואינו מתנצל על המקום שממנו הוא הגיע ועל השפה שבה הוא מדבר. השפה היא שפת השכונה והעיירה, אין כאן מילים גבוהות או התיימרות לדבר במילים כאלו, יש כאן שפה עילגית במובן הספרותי שלה. השפה של הספר מעניקה ייצוג לשכבות בחברה הישראלית שלא היו מיוצגות בעבר הרחוק, אין זו שפה מתנצלת, זוהי שפה האומרת כי אנחנו כאן, אנו חלק מהחברה הישראלית וזוהי שפתנו.