פרס ספיר

לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הוא רוצח

מועמד פרס ספיר (רשימה קצרה)
  • שם מחבר: שמעון צימר
  • שם הוצאה: אפיק ספרות ישראלית
  • שנה: 2016
  • סכום מענק: 40,000

קיץ לוהט. שריפת קוצים מאיימת להגיע אל בתי יישוב בגליל שבו מתגוררים אורי ונעמה. הוא מוזיקולוג והיא פסיכולוגית. האש שמגיעה עד סמוך לבית העלמין הצבאי שבו טמון בנם, שספק התאבד ספק נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי – מעירה בהם את האובדן ששכך מעט. זה קורה ערב נסיעתה או שמא מנוסתה של בתם לטיול ארוך שבו תחקור בין היתר את זהותה המינית.

בקצב פנימי מדויק ובגוון השפה הצלול והייחודי לו, מלווה צימר את סיפור התפוררותה של המשפחה, שיחידיה מבקשים לגעת  ולהשתייך אך נסים זה מזה פעם אחר פעם, כי כמו שכותבת הילדה לאביה, “לפעמים הבית הוא רוצח שיש לנוס ממנו. (סלח לי אבא.)”

 

מנימוקי השופטים :

חורבנה של המשפחה אצל שמעון צימר הוא סיפור קריסתה של בורגנות אשכנזית ותיקה - זו הרואה עצמה כישראלית, פתוחה ונאורה, הקשובה ומקבלת את ה"אחר" - אל תוך עצמה. באומץ רב בונה צימר גיבור מזדקן מעורר סלידה, שרפיסות גופו היא הגילום הפיזי של עול המיותרות עמו הוא נאלץ להתמודד: מיותר בעיני אשתו, בעיני בתו, בעיני המכללה בה לימד ובעיני חבריו. צימר מאיר באור בוהק ואכזרי את אורי, הגבר הסטרייט הלבן והנאור שאטום לחלוטין לסביבתו, גם כשמדובר בנעמה, אשתו. עסוק באופן אובססיבי בדחפיו המיניים, הוא משתוקק אליה אך לא רואה אותה, ממש כשם שפתיחותו הליברלית מסמאת את עיניו מראות את השוביניזם שלו. כפייתי כלפי נשים, מפחד מהערבי, סולד מהמזרחי, ונגעל מנטיותיה המיניות של בתו, הוא אובד בתוך ביתו. משפקח את עיניו הצטללה התמונה והוא מבין: "לפעמים הבית הוא רוצח". אז מנסה הגיבור לחלץ מבוידעם הישראליות שאריות של זהות אתנית-אשכנזית, להתנחם בחיקה ולהרוות את צימאונו, שהרי "לפני מוצרט ובאך, לפני מאהלר וסטרווינסקי, היו געבירטיג ואיציק מאנגר".